<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ג' שער ו'</h1>
<h2>דף כג.</h2>
גרסינן בפרק לא יחפור, זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח. ויש מי שאומר דכשם שאין טוענין ללוקח וליורש עד שנדע דמי שמכרה או הוריש יכול למכור ולהוריש, כמו שאמרו [מ"א ע"ב] שיביא ראיה שדר בו יום אחד המוכר או המוריש, כך אין מחזיקין את היורש ואת הלוקח בחזקת יורש ולוקח בענין זה עד שיביא ראיה שהוא לוקח או יורש. שאע"פ שהביא עדים כי המוכר או המוריש דר ביה חד יומא צריך להביא עדים שהוא לוקח או יורש. הא לאו הכי לא טענינן עלייהו ויטענו הם לעצמם. דטוענין ליורש וללוקח אמרו, דמשמע שהוא ידוע שהם יורש ולוקח. והבא מחמת ירושה, משמע שהוא יורש [ודאי]. וזה כשבאין לומר שלקחוהו מאחר שלקח מן המערער, כדאמרינן דבעי למיתי ראיה שדר ביה הראשון יום אחד, אבל אילו באים מכח טענתם, שמחזיקין בקרקע וטוענין שלקחו מזה נאמנים כפי טענתם. ורמב"ן ז"ל חולק בעיקר הדין, ואמר המחזיק במטלטלין יוכיח, שאע"פ שיש עדים לזה שהיו שלו וזה טוען מפלוני לקחתים נאמן וטוענין לו "אתה מכרתם לראשון". וכן מבואר בפרק הגוזל ומאכיל [קי"ד ע"ב]. וגם זה שהחזיק שני חזקה כיוצא בו. כן כתב רבינו ז"ל בשמו.
<h2>דף כח.</h2>
תנן התם בבבא בתרא, חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והמרחצאות והשובכות ובית [הבדין ובית] השלחין והעבדים וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן ג"ש מיום ליום. שדה הבעל חזקתה ג"ש ואינה מיום ליום. וענין הפרק הזה, כי הקרקעות הידועות לבעליהן אע"פ שהן עתה תחת ידי אחרים הרי הן בחזקת בעליהם. והילכך ראובן שהיה משתמש בביתו כדרך שמשתמשים העולם בביתם וסותר ובונה ושוכר לאחרים, ובא שמעון וערער עליו וטען שבית זה שתחת ידך שלי הוא, ומה אתה עושה בתוך שלי. (ו)אם אין עדים לשמעון המערער שהיתה שלו ולא של אבותיו, אלא ראובן זה מודה לו "באמת שלך היתה אבל אתה מכרתה לי". בזה א"צ להחזיק בו ראובן ג"ש ונאמן בזה. כדתנן בכתובות [ט"ו ע"ב], ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל אם יש לשמעון המערער עדים שבית זה היה שלו או של אבותיו, הרי [היא] בחזקת שלו וא"צ שמעון זה המערער להביא [עדים] שהיתה בידו או ביד אבותיו ג"ש. אלא מכיון שהביא עדים שהיתה בידו או ביד אבותיו אפילו יום אחד, ואין שם עדים שקדמו אחר, הרי [היא] בחזקת שלו. שלא הוזכרה חזקה דג"ש אלא לענין הנתבע. אבל לגבי המערער לא הוזכרה. ולא מצינו בשום מקום שיצטרך המערער (להוציא) להביא עדים שאבותיו החזיקו בה ג"ש. והיכא שהביא (ראובן) [שמעון] המערער עדים שבית זה שלו היה או של אבותיו, [באים ב"ד] ואומרין לראובן הנתבע "מעתה מה אתה עושה בבית זה". כי מסתמא בעדים אלו הרי היא בחזקת שמעון, אם טען שמכרו לו או נתנו, צריך להביא ראיה לדבר. ואם לא הביא ראיה יסתלק. ואם טען ראובן הנתבע "אין לי שטר, שאבד ממני". וטוען שהשתמש בבית ג"ש רצופות, כדרך ב"א המשתמשים בבתיהם, הרי הוא בחזקת הנתבע. ודוקא בשטען "אתה מכרתו לי" או "אתה נתתו לי והפסדתי השטר" והחזקה מועילה לו, אבל אם טענו "מה אתה עושה בתוך שלי" והשיב "שלא אמר לי אדם דבר מעולם", אפילו דר [בה] כמה שנים אין חזקה זו מועילה, שהרי שנינו [מ"א ע"א] כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. כיצד הרי שאכל פירות שדה זו כמה שנים ובא המערער ואמר לו מאין לך שדה זו שלי. והשיבו ואמר איני יודע של מי [היא] וכיון שלא אמר לי אדם כלום דרתי בתוכה, אין זו חזקה. שהרי לא טען שלקחה ולא שירשה. [ומ"מ] אע"פ שלא טען אין מוציאין אותה מידו עד שיביא המערער עדים שהיא שלו. והיכא שטען הנתבע מכרה או נתנה לי, והביא עדים שהחזיק בקרקע (ונתנה) [ונהנה] ממנו כדרך שנהנין כל אדם באותה הקרקע ג"ש רצופות, ולא בא אדם למחות בידו, מעמידין אותו ביד ראובן הנתבע. וישבע ראובן שמכרה לו שמעון או נתנה ויפטר. כן דעת הר"ם ז"ל בפי"א דטוען. ודעת המפרשים בענין השבועה אכתוב אחרי כל זאת ואחרי החזקות. וענין המחאה יתבארו במקומו בע"ה. ואין אומרים לראובן הנתבע, אם אמת הוא הדבר שמכרה לך או נתנה לך, מפני מה לא נזהרת בשטר. דהא אמר רבא [כ"ט ע"א], שתא קמייתא מזדהר איניש בשטרו תרתי מזדהר תלת מזדהר טפי לא מזדהר.
שנינו במשנה, חזקתן ג"ש מיום ליום. וזה הדין בכל דבר שעושה פירות [תדיר], כמו ששנינו במשנה כל דבר העושה פירות תדיר. וכתב הר"ם ז"ל פרק י"ב דהלכות טוען ונטען, שלש שנים שאמרו מיום ליום, אפילו היו חסר יום אחד לא החזיק ומסלקין אותו ממנו. בד"א בקרקעות שהן עושין פירות תמיד, כגון בתים וחצירות ובורות וכו', כל אותן ששנינו במשנה שכתבתי למעלה. ורבינו הרשב"א ז"ל כתב, וכל דבר שעושה פירות תדיר דאמרינן, לאו למימרא שיהא צריך לאכול פירות בכל יום, שאין אדם אוכל פירות שובכו בכל יום. וכן אין דרך הבעלים להשתמש בעבדם יומם ולילה. אלא תדיר, כדרך שמשתמשים הבעלים קאמר. אלא מיום ליום כלומר שהוא תדיר, לאפוקי שדה הבעל שאינו כ"כ תדיר אלא בזמן קבוע. וכל שאכל כדרך [ש]הבעלים רגילין לאכול, עלתה לו חזקה. וכ"כ בעל העיטור וזה לשונו, ועל ידי היה מעשה במקום של בית הכנסת שהחזיק בו כמה שנים ולא יצא מחזקתו, ובאו עדים כי בכל שעה היה יוצא למעריפה שלו פעמים בשנה. וחברו עלי רבותי ואמרו אינה חזקה דלאו רצופין נינהו. והתריתי כנגדן דחזקה היא כעבדים ושובכות ובית הבדים כפי המנהג. ושאלתי את פי רבינו תם ז"ל והודה לדברי, [משום ד]חזקת מקום כאורחא דעלמא במופסקות. ואפילו חולה או הולך למעריפה או בימי אבלו לא אבד חזקתו וחזקתו כחזקת בני אדם. ודוקא כשלא יצא מחזקתו לחזקה אחרת, כההיא אמתא דאמרי בגמרא [כ"ט ע"ב] ע"כ. שנינו במשנה, הבתים והבורות והשיחין והמרחצאות והשובכות ובית הבדים. פירש רבינו מאיר הלוי שהוא מקום שכל השנה מצניעין שם כלים של בית הבד, מלבד הזמנים שעושין בהן מלאכת [בית] הבד. וכן השובכין הן ליונים תדיר. ובית השלחין שמשקין אותן תמיד וזורעין אותן וטוענין אותן. והגנות והפרדסין. [אבל] שדה הבעל שהוא שותה ממי גשמים בלבד ושדה אילן אינה מיום ליום אלא כיון שאכל שלש תבואות ממין אחד הרי אלו כשלש שנים. כיצד היתה שדה תמרים וגדר שלש גדרות, או שדה ענבים ובצר שלש בצירות, או שדה זיתים והסיק שלש מסיקות, הרי אלו כשלש שנים והחזיק. ואפילו היו האילנות רצופין ולא היה ביניהן הרחק הראוי, שהרי סופן להתייבש, הואיל ואכלן שלש (שנים) [תבואות] החזיק.
<h2>דף כט.</h2>
אמר רב הונא ג"ש שאמרו הוא שאכלן רצופין זו אחר זו. ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי דלא בעינן רצופות. פירוש, מתחלה קאמר רב הונא שאם החזיק בשדה וזרעה שנה והובירה שנה, אפילו עשה כן כמה שנים, לא החזיק. אבל אם היה מנהג המקום שזורעין שנה ומוברין שנה אחרת וזורעין שנה, הויא חזקה. ואע"פ שמקצת [בני אותו] המקום זורעין שנה אחר שנה, הואיל ומקצתן [זורעין] שנה ומובירין שנה, החזיק. שיכול לומר מה שהבריתי אותה היה כדי שתעשה הרבה פירות בשנת הזריעה. ומיהו לא בא להשמיענו אלא דמפוזרין בזה הענין הויא חזקה, אבל לעולם שנת ההוברה אינה עולה מן המנין ושלש שנים של זרע בעינן. דהכי אמרינן [להלן ל"ו ע"ב] ניר לא הויא חזקה.
והבתים שהם עשויים לימים ולילות בעו ג"ש מיום ליום ורצופין. והעדים הם השכנים שהם יודעים שדר שם הימים והלילות. אבל בני אדם אחרים אינם יודעים. ואלו השכנים צריך שיעידו שלא הרגישו שיצא והוציא כלים או כלי הבית משם. שאם הוציא כלי הבית ופנה הבית, מסתמא היו מרגישים. אבל עדות אחרת אינם יכולים להעיד אלא כמו שאמרנו. כן כתב רבינו ז"ל. ועדות השכנים היא סברת אביי בגמרא. ורבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אוגרינן מיניה. הפירוש הנכון, דרבא מודה בעדות השכנים, והוסיף עוד שאם באו שנים שדרו שם יומם ולילה, בזה די. ואפילו אין שטר שכירות בידם בזה, דמכח הבעלים ששכרום באין. להוציא מן המפרש, דדוקא בשיש [בידם] שטר שכירות, שיש קול. הא בלא שטר אין בו קול, ולא הויא חזקה. דזה אינו, דהואיל ומכח המשכיר הן באין קול יש, והיה לו למחות. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל דאפילו לא דרו בה השוכרים שנים ביחד, אלא זה א ב ג וזה ד ה ו, ולא עוד אלא אחד אחד בכל שנה כגון שראובן בא והעיד שדר בו א ג ה ושמעון העיד שדר בו ב ד ו, בזה די, ועלתה חזקה לאחר שש. דקיימא לן כרבי יהושע בן קרחה [סנהדרין ל' ע"ב] דאמר עדות מצטרפת בזה אחר זה ואפילו בעדות קרקע. ואע"ג דבירושלמי [ה"א] אמרו אכלה אחד א ב ג ואחד ד ה ו שאינו כלום, [הירושלמי] חולק עם גמרא [דידן] ואנן אגמרא דידן סמכינן דפסק כרבי יהושע בן קרחה ע"כ. ומיהו אם בא אחד והעיד על שנה וזה על שנה והשלישי על שנה, אינו כלום, שאין כל אחד מעיד אלא על שנה אחת. וגרסינן בחזקת הבתים, אמר רב יהודה אמר שמואל אחד אומר אכלה חטים, כלומר אכלה [שני] החזקה. ואחד אומר אכלה שעורים הרי זו חזקה. ואין זו הכחשה, דבין שעורים לחטים לאו אדעתייהו דאינשי. ור"ם [כתבו] פט"ו דטוען ונטען. והשוכרין הבאין להעיד צריכין שיהא דמי השכירות בידם לתת לזה שיתברר שהקרקע שלו. שאם לא כן, נוגעין בעדותם הם, שאם נתנו כבר השכירות לזה המשכיר ששכר להם הבית, ונמצא שהבית הוא של זה המערער, יצטרכו לחזור ולתת השכירות פעם אחרת לזה המערער. וכדאמרינן בב"ק [כ"א ע"א] נמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון, אע"פ ששכרה לו ראובן ופרע כבר השכר לראובן. והיכא שנתנו כבר השכר למשכיר, ובא המשכיר הזה ורצה לפרוע ולהחזיר להם השכר כדי שלא יהיו נוגעין בעדות ויעידו, כתב רבינו הרשב"א ז"ל כי יש מרבותיו אומרין שיכול לעשות כן. וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים [מ"ג ע"א], תנו מנה לבני עירי אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, ואקשינן עלה, וליסתלקו בי תרי מינייהו ולידינוה. ואוקימנא בספר תורה דלשמיעה קאי ואי אפשר להסתלק. משמע הא בענין אחר מצו מסלקי. והוא ז"ל לא הודה בענין, דשאני התם, כי קודם שיסתלק היה מפסיד חלקו עם בני עירו ועתה כשמסתלק אינו נהנה ומפסיד חלקו. אבל הכא השוכר הזה היה ירא שמא יפסיד מה שנתן, ועכשיו כשנותן לו זה השכירות מצילו מן ההפסד, ומתבייש מן המשכיר שעשה עמו לפנים מן השורה, ומתבייש ומעיד לו. ונמצא שהוא נוגע. והאריך בראיה בזה.
והחזקה משלש שנים ביום ובלילה, אם צריכים ב"ד לטעון כך, או המערער. זה תלוי בגרסאות. דגרסינן התם, אמר מר זוטרא ואי טעין ליה לסהדו לי [ליתו תרי סהדי] דדרו בה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות דאע"ג דלא טעין איהו טענינן ליה. כך גירסת רש"י ז"ל. ופירש ז"ל דקא מהדר מר זוטרא אמאי דאמרינן דעדות השכנים ועדות השוכרים דמעלי. בא מר זוטרא ואמר דדוקא כשבא המערער וטען שיעידו על הימים והלילות, אבל אי לא טעין מקבלין ב"ד העדות מסתמא שיעידו שדרו שם ג"ש ואין שואלין להם אם ראו הימים והלילות. דמסתמא כשהן מעידין, שדרו בה שלש שנים הימים והלילות מעידין. וכתב רבינו שמואל ז"ל דאפילו כשטען המערער שיעידו הימים והלילות, דוקא כשטוען ואומר כי טוען זה בעבור כי יודע בבירור שלא דרו שם הלילות. הא בטוען מספק לא משגחינן ביה. וכן דעת ר"י ב"ר מרדכי ז"ל וכן דעת ה"ר יונה ז"ל. וכן כתב [רבינו ז"ל] ומודה מר זוטרא שאילו היו הבעלים רוכלין המחזירים בעיירות בימים ואינם באים לביתם אלא בלילות דאע"ג דלא טענו אנן טענינן להו, כי קרוב הדבר להערמה, שמא הערים המחזיק והיה יוצא בלילות כדי שלא ירגישו הבעלים בחזקתו. הילכך להאי פירושא דוקא בטוען המערער שיעידו הימים והלילות, אבל אנן לא טענינן אלא מקבלינן העדות סתם משלש שנים, דמסתמא הימים והלילות בכלל. וברוכלין המחזירין בעיירות אנן טענינן להו.
וגירסת הגאונים ז"ל אמר מר זוטרא אי טעין ואמר ליתי סהדי דדרו בה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה. ומודה רבא ברוכלין המחזירין בעיירות. ול"ג [דאע"ג] דלא טעין אנן טענינן ליה. ופירש רבינו חננאל דמר זוטרא בא להוסיף על מה שאמרו למעלה בהשוכר, (כשהשוכר הוא עד), שהשוכרין [הן עדים כל] שאינן נוגעין בעדותן, קאמר מר זוטרא שאם טוען לוקח זה ואומר אני אביא שוכרין שדרו בה בשבילי, (והא מן אחר) ואינן דרין בו עתה, כי טענתו טענה. ואע"פ שאין השכר בידם מקבלין עדותן. דהשתא אינן נוגעין בעדותן. דמי ידע שדרו אלו בבית שיהיו יראין לשמא יתבע להם זה המערער השכר. ומודה רבא, כלומר אע"פ שהוא אומר כגון שבאין השוכרין ומעידין שדרו בה ימים ולילות, [מודה] שאם השוכרין האלו הם מרוכלין המחזירין בעיירות, דאע"פ שלא דרו שם בימים, כי א"צ להעיד על הימים, כי הרוכלין אפילו בשלהן אין דרכן לדור בו כי אם בלילות. ולהאי גירסא אין זוכר לטענת המערער, רק למחזיק, להקל על הבאת עדותו, דאפילו בדלא נקטי השכר בידם, יעידו לו שוכרין אחרים.
<h2>דף כט:</h2>
ואמרינן התם, ומודה רב הונא [בענין] שוכר שאכלן שנים רצופות בחנויות של מחוזא שהן עשויות לימים ולא ללילות, דאע"פ שלא דרו בה בלילות דהויא חזקה. והנכון דהויא חזקה בשש שנים, ולומר (ואע"ג) [דאע"ג] דהן מפוזרות שאין דרין בהן אלא בימים ולא בלילות, דהויין חזקה. ושלא כרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ב דטוען דבחזקה דג"ש ביום הויא חזקה.
הרבה דברים יש שאוכלין אותן ואין אכילתן חזקה מפני שאין בעלי הקרקע חוששין למחות בהן מחמת שרואין שאינן אוכלין כדרך שהבעלים אוכלין. גרסינן בחזקת הבתים, רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון תרוייהו ההיא אמתא [מר] אשתמש בה א' ג' ה' ומר אשתמש בה (א' ב' ד') [ב' ד' ו'] נפק ערער עילוייהו. והם היו טוענים שלקחוה והחזיקו בה. ובא הענין לקמיה דרבא. ודן שאינה חזקה. ואמר אתון מ"ט עבדיתו הכי, שלא נשתמש כל אחד שלש שנים רצופות, כי היכי דלא תחזקו זה (את) [על] זה, לעלמא נמי לא הויא חזקה. כלומר וכשראה שלא שימשו כדרך השימוש לא מיחה. והני מילי שלא כתבו שטר, אבל כתבו שטר קלא אית להו והויא חזקה. פירש ה"ר יונה ז"ל אם בשעת הקנייה כתבו שטר שישתמשו בה כדרך זו קלא אית לה שכל אחד בא מחמת חבירו, ובשליחות חבירו משתמש בה. וכההיא דאמרינן [להלן מ"א ע"ב] שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר. וכתב ה"ר יונה ז"ל דהוא הדין אם כתב להם המוכר בשעת המכירה כך השתמשו בה, קול יש להם שהן שותפין ומחמת השיתוף משתמשין בה. וזה הדין בקרקע כענין זה.
ובהאי פרקא, אכלה כולה חוץ מבית רובע. כלומר באכילת ג"ש. קנאה כולה חוץ מבית רובע. ואפילו כשאותו בית רובע אינו בר זריעה אינו נקנה אגב השדה. שהיה לו לאוקומי ביה בהמה או למשטח בה פירי. והוא לא עשה כן. אם כן לא החזיק כראוי ואין לו חזקה.
[ותו] התם [ההוא] דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה א"ל אנא בשכונאי גואי הואי. בהאי מעשה היו (נחים) [עדים] למערער שהבית היה של אבותיו. שאם לא היו לו עדים, אפילו היה אומר לו המחזיק כן שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן המחזיק דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. דתנן בכתובות [י"ז ע"ב] ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן. וליכא מאן דפליג. וגם כן משמע שהמחזיק היו לו שני חזקה. אבל טענת המערער בזה היתה דאמר בשכונאי גואי הוינא. ופירש רבינו שמואל מרומרוג ז"ל בית פנימי היה לי שבו הייתי דר, והייתי יוצא ונכנס עליך ולא נשתמשת לבדך. והיה אומר רב נחמן למחזיק זיל ברור אכילתך, שנשתמשת לבדך שני אכילתך. ואינו עולה כהוגן, שאם אתה אומר כן לעולם לא תעלה חזקה למי שקנה בית חיצון. וכן מי שמכר אילן לחבירו בתוך שדהו או מי שמכר שדה לחבירו ושייר בו אילן. וכי תימא לא דמי לשדה, דהתם דין הוא שעלתה לו חזקה, הואיל ואוכל מקצת פירות. הא בית נמי משתמש בו, שהתשמיש לבית הוא אכילת פירות לזה. נמצא לפי זה דכל דבר שמשתמשין בו שניהם, אפילו בתשמיש מועט, אינה חזקה. ולא עלה הענין כן.
ורי"ף פירש בשכונאי גואי הוינא, כלומר אותו היום שאתה אומר שמכרתיה, בארץ מרחקים הייתי, וא"ל רב נחמן למחזיק זיל ברור אכילתך שהיה עמך במדינה זו באותו היום, כדי שתהא אכילתך מועלת. נמצא לפירוש זה שצריך המחזיק לברר כי אותו יום שאומר שמכרה לו זה (ש)היה עמו במדינה, ואם טען המערער שלא היה באותו מקום אותו היום [לא הוי חזקה]. וזה אינו, דהתנן [להלן ל"ח ע"א] היה בגליל והחזיק ביהודה לא עלתה לו חזקה, ואוקימנא לה בשעת חירום. [משמע הא יהודה ויהודה] הויא חזקה ואע"פ שהתחיל להחזיק שלא בפני הבעלים. משום שיכול לטעון "אני הלכתי למקומך לארץ מרחקים (שהיה) [שהיית] דר שם וקניתיה ממך" או "אתה שלחת [שליח לכאן וקניתי ממנו". והפירוש הנכון] שאמר המערער בשכונאי [גואי הוינא, שהמערער] אומר "בארץ מרחקים הייתי ולא שמעתי [בחזקתך" או] "שלא היה לי יכולת למחות", כי אע"פ שאמרו [היה בגליל והחזיק ביהודה חזקתו חזקה], התם משום דחברך חברא אית ליה. אבל הכא [אין מי שהולך] לשם. ואמר ליה רב נחמן למחזיק, זיל ברור אכילתך, שהיה המערער [עמך במדינה] בסוף שני חזקה. שאפילו יביא ראיה שהיה בתחלת שני החזקה או באמצע החזקה אינו דבר, משום שהמערער יאמר "אני ידעתי בתחלה ובאמצע (אני) [כי אתה] משתמש בבית ולא רציתי למחות בהיותי יודע כי היה לי זמן למחות בסוף השלש, ובזמן סוף השנים הייתי בארץ מרחקים במקום שאין המחאה נשמעת", ולא עלתה לו חזקה. וקיימא לן כרב נחמן. הילכך צריך המחזיק לברור אכילתו בסוף השלש.
<h2>דף ל.</h2>
ואכתוב הני עובדי דפרק חזקת הבתים, דמינייהו ילפינן כמה דיני. גרסינן התם, ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה. והיו לו עדים (שהמערער) [להמערער] שהיה הקרקע משל אבותיו, ולמחזיק [היו לו] עדים שהחזיק ימי החזקה. אלא שהוא מערער ואומר כי שעת מלחמה היתה ולא ידע בחזקה. וזהו שאמר בשוקי בראי הואי ולא ידענא דאת נחית בגו ביתאי. א"ל המחזיק והא אית לי סהדי דכל שתא ושתא אתית להכא תלתין יומין. פירוש והיית עמי בעיר בחודש אחרון של שני החזקה ואפילו הכי ידעת ולא מחית. א"ל המערער כל תלתין יומין בשוקא קא טרידנא. פירש רי"ף ומתוך טרדתי בשוק לא (תרתי) [סרתי] אל ביתי ולא ידעתי שאתה מחזיק בו. ונראה מדבריו ז"ל שאילו היה יודע בדירתו ולא מיחה הפסיד. וכן נראה [דעת] הר"ם ז"ל פרק י"א דטוען. וי"מ בשוקי טרידנא, והייתי יודע ולא היה לי פנאי למחות. ואמר רבא כי טענת המערער טענה דעביד איניש דכל תלתין יומין בשוקיה טריד. ומיירי כשהמחזיק הודה למערער שהיה בשוקי בראי. שאם לא כן היה לו להביא ראיה לדבר, ולא היה רבא מאמינו. תדע שהרי אמר לו "והא אית לי סהדי דאתית כל תלתין יומין", משמע שהיה מודה לו במה שהיה בשוקא בראי. ודוקא כשלא עמד בעיר אלא שלשים יום, אבל עמד יותר משלשים יום ולא מיחה אבד זכותו. ור"ם ז"ל חילק בזה בין כפרים לכרכים.
ותו התם, ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתה דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי הוא ואת לא זבנתה מינאי אמר ליה אין אמר ליה זיל לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה. האי מעשה לא היו עדים למערער שהיה מאבותיו, כי על פי הודאתו של זה בא, ולמחזיק לא היו לו עידי אכילה כי לא טען ואכלתה שני חזקה. וחזקת האוכל היא שהיה לו להביא [עדים] כי אותו שמכרה לו דר בו אפילו יום אחד, והוא שאכלה אחרי כן שני חזקה. וכתב רי"ף האי מעשה הלכתא היא, דכל כה"ג, כלומר שבא הענין באלו הטענות ואין להם ראיה יותר, דלא מוקמינן לקרקע ביד הנתבע אלא [בזמן] שיש עדים שדר בו אותו שמכרה לו חד יומא ואכלה איהו אחרי כן שני חזקה. אי נמי היכא שאמר המחזיק, קמאי, בפני קנאה פלוני אותו שמכרה לי, כדאמרינן לקמן. אבל הכא שאין לו עדים שדר בה אותו פלוני שקנאה ממנו אפילו יום אחד. ועוד שלא טען בפני קנאה ממני ואכלה שני חזקה. כגון האי דין הוא [דחוזר] הקרקע לגבי זה המערער שהוא בעל הקרקע. וילך זה אצל מוכר שקנאה ממנו. ואע"פ שאין עדים לבעל הקרקע שהקרקע הוא שלו, אלא זה הוא שמודה לו, אין אומרים בזה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ונוקי קרקע ביד זה המחזיק. אלא אמרינן (ד)הואיל והודה שזה הקרקע של זה הוא, הוי ליה ודאי. וזה שאומר פלוני אמר לי שקנאה מינך הוי ליה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. הילכך תחזור הקרקע לבעל הקרקע שהוא מודה לו וילך ויתבע למי שמכרו לו. ואי אית ליה פסידא איהו הוא דאפסיד לעצמו. עד כאן דרך הרב ז"ל. וכתב רבינו שמואל ז"ל, והיכא ששני עדים [מעידים] שדר בו מי שמכרה לזה המחזיק חד יומא, וזה המחזיק לא אכלה שלש שנים, מוציאין אותו ממנו. והטעם, דכי האי נמי אילו היתה ביד מי שמכרה לו לא היה זוכה בה אלא מחמת מגו דהכחשה, שיוכל לומר לא היתה שלך. ובהא הא מודה לו זה. והודאתו של זה כמאה עדים. וכתב רבינו ז"ל כי הנכון כדבריו ז"ל, ושלא כדברי הרמב"ן ז"ל. ובענין זה שבא המעשה, והיה המוכר כאן, וקודם שהספיק מחזיק זה להודות למערער בבית דין שהקרקע שלו, היה בא המוכר וקרא למערער לדין ואמר לו "מה אתה מערער כי ודאי הקרקע שלך היתה ולקחתיה ממך" נאמן, ולא מוקמינן בידי מערער. כדאמרינן למעלה [כתובות י"ז ע"ב] שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ולא יוכל המערער לומר לו "הואיל ואינך יושב בתוך הקרקע איני דן אלא עם זה היושב בתוך שלי ואת לאו בעל דברים דידי את". שיוכל לומר לו המוכר "לא ניחא לי דליהוי ללוקח תרעומת עלי". וכאותה שאמרו בב"ק [ח' ע"ב] ובמציעא [י"ד ע"א] ובב"ב, ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, ואתא בע"ח דראובן וקא טריף לה מיניה דשמעון, דינא הוא דליזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה, ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את, דאמר ליה אי מפקת [מיניה עלי דידי הדר איכא] דאמרי אפילו שלא באחריות דאמר ליה לא ניחא לי דתיהוי לשמעון תרעומת עלי. ולפיכך זכה ביה מוכר בבי דינא תו לית למערער דינא עם המחזיק. והיכא שהפסיד המחזיק שהוא הלוקח בהודאתו שהודה למערער כתב רבינו שמואל שיכול הלוקח הזה לחזור על המוכר, הואיל והוציאה המערער מידו בב"ד, אם קבל המוכר אחריות. והרב ר' יונה ז"ל כתב שהלוקח הפסיד, שהוא גרם בהודאתו מה שהפסיד, וכן דעת הרי"ף ז"ל.
<h2>דף ל:</h2>
ותו התם, ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתה ואכלתה שני חזקה א"ל פלניא גזלנא הוא א"ל והא אית לי סהדי דאתאי לאימלוכי בך ואמרת לי זיל זבין אמינא השני נוח לי והראשון קשה ממני ע"כ. האי מעשה מיירי שהיו למערער עידי אבות, שהרי המחזיק אינו מכחישו. ובא לו בכח החזקה. וגם המחזיק היו לו עידי חזקה גמורה שאכלה המוכר יום אחד והוא אכלה שלש שנים. דמה שטען ואכלתה שני חזקה, כדין החזקה קאמר. והשיב לו המערער כי המוכר גזלן הוא. פירוש גזלן ידוע הוא, ולגזלן אין לו חזקה. דאילו טעין גזלן הוא שגזלה ממני לא היה נאמן. ואמר ליה והא אית לי סהדי שיעצתי עמך ונתת לי עצה לקנותה ואמר דהשני נוח לי והראשון קשה ממני. ואמר רבא דינא קאמר, דדיבור בעלמא מיקרי ואמר מחמת זו. הילכך היכא שכפר ואמר לא נתתי לך עצה מעולם, והביא עדים או ראיה שנתן לו עצה, (ד)מחייבינן למערער. דהודאה גדולה היא. דדוקא כד טעין אמינא השני נוח לי, הא לא טעין הכי חייב. כן כתב רבינו הרשב"א ז"ל. והא דתנן העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה ממני וחכ"א אבד זכותו, הא אמרינן דהואיל וקעביד מעשה בחיתום פליגי רבנן ואמרי דאבד זכותו. אבל הכא בדיבורא, עביד איניש דמקרי ואמר דרך עצה כדי שיהיה לו השני נוח לו. וכתב רמב"ם ז"ל המעשה פי"ו דטוען. ושם זה המעשה האחר, ובהאי [לא] פליגי אם הדיינים [של קיום] מן השדה והדיינים עוררין לא אבדו [זכותם]. שהדיינים מקיימין את השטר אע"פ שלא קראוהו, אבל העדים דוקא [אם] קראוהו. וכן אם העיד לוי שכתוב בו השדה של ראובן מצד מזרח, הואיל ועשה סימן לאחר והעיד בשטר אבד זכותו. ואם טען העד ואמר אותו תלם [הוא] שעשיתי סימן ולא כל השדה, ואותו תלם הסמוך למצר אמת הוא שהוא שלו, טענה היא ויכול לעורר. וזה הדין בכתובות [ק"ט ע"א] וכתבו הר"ם פרק י"ו דטוען.
ותו, ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתה ואכלתה שני חזקה אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית באורתא ואמרת לי זבנה ניהלי אמר ליה דאמינא אזבין דינאי, אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה. בהאי מעשה היו למערער עדים שהיתה של אבותיו ולמחזיק שאכל שני חזקה. רק שטען המערער ואמר למחזיק הלא באת אצלי הלילה ואמרת לי שאמכרנה לך ואמר רבא כי אין זו ראיה, כי יש ב"א שקונין הדין שלא יהיה להם תגר עם בני אדם. ותו, ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתה ואכלתה שני חזקה [אמר ליה] הא נקיטי שטרא דזבנה לי מארבע שנין. פירוש יש לי שטר שמכרה לי אותו פלוני זה ארבע שנים ואם כן מה שלא שלו מכר. וטען המחזיק שני חזקה דאמינא לאו דוקא שלש שנים אלא שנים טובא קאמינא, דבכלל שני חזקה שנים הרבה הם. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל שאפילו אמר שלש שנים בפירוש, יכול לטעון שנים טובא קאמינא, ומאי דאמר שלש שנים, משום דעיקר חזקה אינה אלא שלש שנים הוא דנקט שלש שנים. [כי] דעתו לומר דשבע שנים דר בו והחזיק בו. ואמרינן דהני מילי דאכלה זה המחזיק שבע שנים, דהוה חזקתו קודם למכירתו של זה, [אבל אכלה שית] אין לך מחאה גדולה מזו. וא"ת והלא [לא] היתה המחאה אלא באמצע, ואנן בסוף שלש בעינן, ואמרינן דכי אמרינן דצריך למחות בסוף כל שלש דוקא כשהמערער טוען עם המחזיק מתחלה ואומר לו מאי בעית בהאי ארעא, בזה הוא דאמרינן כי אע"פ שמיחה בתחלה ובאמצע הואיל ולא מיחה בסוף בודאי מתנחם הוא במה שמיחה מתחלה ומשום כך לא נזהר (המחזיר) [המחזיק] בשטר כשראה כי זה לא מיחה. אבל כשבעל הקרקע מכרה בתוך שני החזקה אין לך מחאה גדולה מזו. ואע"פ ששתק בסוף השלש אינו מפסיד, דהגע עצמך שלא שתק אלא שאמר שדה זו של שמעון המחזיק הוא, ומה שמכרתיה ליהודה זה (זה ארבים) [הרבה] שנים שלא כדין מכרתיה, אינו נאמן. כדתניא בתוספתא [פ"ב ה"א] הרי שמכרה לשדה וחזר ואמר גזולה בידי לא כל הימנו לאבד זכותו של זה. ואם כן כמו שהודאתו לא היה מפסיד [בה] כלום כך שתיקתו אינו מפסיד, ולא תהא שתיקתו גדולה מהודאתו. והני שבע שנין דאכלה, פירש רבינו חננאל ז"ל ורבינו שמואל ז"ל שצריך להביא ראיה על אכילת שלש ראשונות שקדום לשטרו של זה. ולא כדעת מקצת הגאונים ז"ל שהיו אומרים שא"צ להביא ראיה רק משלש האחרונות. והאי מעשה כתבו הרמב"ם ז"ל בפרק ששה עשר דטוען.
<h2>דף לא.</h2>
ותו התם, זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, אזל האי ואייתי סהדי דאבהתיה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, אמר רבא נעמידנה ביד המחזיק, מגו דאי בעי אמר בתחלה מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה, ויש לי עדים מן האכילה, נהמניה. ואמר ליה אביי מה לי לשקר במקום שיש עדים לזה שהיא של אבותיו לא אמרינן. ונעמיד השדה ביד זה שהביא עדים שהיא של אבותיו. ואם תשאל ותטען בשביל זה המחזיק ונימא דהא דקאמר "של אבותי" ר"ל "שלקחתיה מאבותיך" קאמר ונעמיד הקרקע בידו. דהא טוענין ליורש וללוקח. והנכון שאין טוענין בשביל היורש ובשביל הלוקח אלא כשהן טוענין על הספק. דטענת יורש ולוקח על הספק הן. והילכך יש לב"ד להחזיקם ולאמת טענותיהן. אבל הכא טענת ברי היא שאומר של אבותי, ואין טוענין בשבילה. ועוד הוסיף רבינו הרשב"א ז"ל שאין טוענין ליורש וללוקח עד שנשאל את פיהם מה טענתם. כי שמא יטענו טענת ברי, ועליה אנו דנין. וכן הוכיח בכתובות פרק שני דייני גזרות [ק"ט ע"א] בעובדא דעשאה סימן לאחר. ובסמוך נכתוב בטוענין ליורש באיזה ענין (ענין) [טוענין]. חזר המחזיק וטען "אין דאבהתך היא וזבנתה ממך והא דאמרי דאבהתי דסמכי לי עלה כדאבהתי", זו טענה נכונה היא. וכל כי האי שהוא נותן אמתלא לדבריו ואינו מכחיש דבריו הראשונים, אע"פ שהביא זה עדים לדבריו, חוזר ומתקן זה טענתו. אבל אם אמר מתחלה של אבותי ולא של אבותיך, מאחר שבאו עדים אינו חוזר וטוען. וכל זה כשלא יצא מב"ד אבל יצא מב"ד אינו חוזר וטוען דטענתא אגמריה. ודין חוזר וטוען כתבתיו במקומו בדרך השני בשער ראשון בס"ד. וכתבו הר"ם האי מעשה פט"ו דטוען.
ותו התם, זה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה (ויש) [וזה] אומר של אבותי ואכלתה שני חזקה האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילה בהדי אכילה ונוקי הקרקע בחזקת זה שהביא [עדים] שהיא של אבותיו. א"ל רבא והא עדות מוכחשת [היא], כי זה (ש)מביא עדים שאכלה וזה נמי מביא [עדים] שהוא אכלה, אם כן מוכחשת היא. ואמר רב נחמן כי בענין עדות האבות שהביא זה אין בו הכחשה, ובידו תישאר הקרקע. והילכתא כרב נחמן. הדר אייתי סהדי גם זה שהיא נמי של אבותיו אמר רב נחמן אנן אחתיניה. כלומר אנו הורדנו לזה בקרקע על שהביא עדים [שהיא] של אבותיו וזה לא הביא. ואנן נסקיניה. כלומר מסלקין אותו מן הקרקע ומעמידין אותו ביד זה שהיה בו ראשון. ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. והילכתא כרב נחמן. וכתב רבינו חננאל ז"ל כגון שמתחלה היתה ביד ראובן, והביא שמעון עדים [שהיא] של אבותיו, ובקש ראובן גם כן [עדים] ולא מצא. וסלקנוהו והורדנו בו שמעון. ועכשיו מצא ראובן עדים. והילכך כיון שהיתה תחת ידו מתחלה אלא שסלקנוהו מחמת שלא מצא עדים, עכשיו שמצאן מסלקינן ליה לשמעון ומורידין בה ראובן. שהרי אם מתחלה הביאם היה הדין עמו וישאר הקרקע בידו, הואיל והיה עומד בו. אבל אילו לא היתה מתחלה ביד אחד מהן והורדנו בה שמעון על שהביא עדים, אע"פ שהביא ראובן עכשיו עדים אין מסלקין אותו כדי לדון ביניהם. וכתב הרמב"ן ז"ל כדבריו. והביא הירושלמי [ה"א] כמותו. ורבינו (תם) [שמואל] ז"ל [כתב] לא נחזיק זה יותר מזה, הואיל ועידי שניהם שווים ואין לזה כח מזה מפקינן מיניה וכל דאלים גבר. וכ"כ רי"ף ור"ם פט"ו דטוען.
<h2>דף לב:</h2>
(ותנן) [ותו] התם, [ההוא] דאמר ליה לחבריה מאי בעית בההיא ארעא. פירוש ויש לו עדים של אבותיו והמחזיק אין לו עידי אכילה ואמר ליה מינך זבנתה והא שטרא א"ל שטרא זייפא הוא. והודה לרבא ואמר אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואבדתיו ואמינא אנקוט האי בידי כל דהו. אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר שטרא מעלייא (הוה לי) [הוא]. והילכתא כרבה דהיכא דקיימא ארעא תיקום. והאי זיופא דשטרא כתבו הגאונים ז"ל בטענת שטר אמנה. אבל אי ציורי צייריה חספא בעלמא היא, ואפילו רבה מודה דחספא בעלמא [הוא]. אבל רבינו שמואל ז"ל כתב, שטר זייפא דציורי צייריה. וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל דמאי נפק בין שטר אמנה בין ציורי צייריה, משום מגו הוא שמוקמי ליה בקרקע. ור"ם ז"ל הביא זה בפרק חמשה עשר דטוען, ולא כתב אלא שטר מזוייף סתם.
גרסינן בפרק חזקת הבתים, רבה בר שרשו נפק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי אתא לקמיה דאביי אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה א"ל האי ארעא משכנתא הוה גבאי מאבוהון דיתמי והוו לי זוזי אחריני גביה ואכלתה שני משכנתא ואמינא אי מהדרנא להו ארעא ליתמי ואמינא להו הבו לי זוזאי אמרו רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא איכול ארעא שיעור זוזי דמגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי מהימנינא כי אמינא דאית לי זוזי מהימנינא אמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא. כתב רבינו חננאל ז"ל לקוחה היא בידי אינו יכול לטעון, שיאמרו בית דין אחוי שטרך ולא יוכל לטעון כבר עברו שלש שנים ואחר שלש שנים אין אדם נזהר בשטרו, שיאמרו לו דוקא כשאין בו מחאה אינו נזהר עוד בשטרו, אבל כאן שיש לו קול שהקרקע הוא של היתומים אין לך מחאה גדולה מזו, והיה [לך] ליזהר בשטר. כ"כ רבינו חננאל ז"ל. ומוסיפין על פירושו, דהיינו כשיצא קול זה קודם שהחזיק בה שלש שנים, אבל אחר שהחזיק לא עדיף קול ממחאה גופה דאחר שלש אינה כלום. ומיהו הקול שבתוך השלש לא בעינן דוקא דליתחזק בבי דינא, דהואיל והטעם שאין אדם רוצה שיקראוהו גזלן אפילו בקול שלא בפני ב"ד היה לו ליזהר בשטרו. נמצא לפירוש זה שהמחזיק בקרקע ויצא קול בינתים שהוא של יתומים, שהוא כמו מחאה.
ור"ם ז"ל פרק י"ד דטוען הביא ענין זה, ופירש שלא היה ידוע הקרקע שהיה לאביהן של אלו. והראב"ד ז"ל כתב שאם לא היתה ידועה שהיתה של אביהם למה ליה למימר לקוחה היא בידי, לימא דידי [היא]. ועוד דמשום קול בעלמא איך מבטלין מגו וחזקה דממונא, שהוא מוחזק בו ואביהן של יתומים לא היה מוחזק (בחיי אבוהון). אלא פירש [הוא] ז"ל דידוע היה לאביהן של יתומים, ואכלה שני חזקה בחיי אביהן בלא מחאה, וחזקתו היתה חזקה גמורה, והקול אינו מבטלו. אלא הכי קאמר "לקוחה בידי לא מצית אמרת" [משום] שיהיה לך בושת לומר כן שהרי יצא הקול שהוא ליתומים. ומ"מ אי טעין הכי טענתו טענה. ומהא דאמרינן "דנפק עלה קלא דארעא דיתמי היא" י"מ כי מתחלתה בתורת משכונה בא בידך. וכל שידוע הדבר שבא מתחלה בתורת משכונה לא יוכל עוד לחזור ולטעון חזרתי ולקחתי. אבל הרב בעל העטור כתב בשם ר"י בן מיגש שהעיד בשם רי"ף רבו שאע"פ שמתחלה בא לידו בתורת משכונה יש לו חזקה. וכתב בעל העטור ז"ל כי כן שאל את פי רבינו תם ז"ל והשיב דכל שלא נודע שיש עדיין שטר המשכונה יכול לומר חזרתי ולקחתי. אבל אם נודע ששטר המשכונה עדיין [בידו], שהוא בתוך המשכונה, אינו יכול לומר חזרתי ולקחתי. ומסייע להאי [סברא] מאי דקאמר רבה בר שרשו אכבשה לשטר משכנתא, דמשמע דבעוד שנודע שהוא במשכונה תו לא מצי למיטען לקוחה. ועוד יש ראיות בזה.
וכתב הר"ם ז"ל פרק י"ד, אכלה שני חזקה בחיי אביהן, מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי, נאמן לומר חוב זה יש לי על אביכם ואגבה אותו מן הפירות, וגובהו שלא בשבועה, מתוך שיכול לומר שלי היא. ולא הודה לו הראב"ד ז"ל וכתב ואני אומר שלא יועיל שום מגו לגבות לכתחלה בלא שום שבועה, מידי דהוי אנשבע על המשכון שאמרו הגאונים שהוא נשבע ונוטל. ורבה בר שרשו אחר אכילה הוה, בין תבין ע"כ. פירוש, כי דעת הגאונים כי כל הבא ליטול מעות הוי כנוטל, וכל הנוטלין נשבעין. אבל אחר שאכל אינו נשבע, שהרי אינו נוטל השתא. ורבה בר שרשו על זה אכל תחלה כדי להפטר משבועה.
<h2>דף לג.</h2>
ובכל אלו (שאין) [שיש] להם חזקה אמרו המפרשים שאינן נשבעין, דחזקה כשמה. ובכל אלו החזקות שכתבנו, כשאכלן כדין האכילות, כמו שכתבנו, ושלא מיחה בו המערער הזה בזמן האכילה. אבל אם מיחה אין אכילתו אכילה.
ומההוא מעשה דקריביה דרב אידי, שמעינן דאחד שצוה שיתנו הדקל לקרובו ובא אחד ואמר אני הוא הקרוב. ובא אחר ונודע שהוא קרוב יותר, ובעדים, אי נמי שהודה לו הקרוב הראשון שזה הקרוב האחרון הוא קרוב יותר, מוציאין מן הקרוב הראשון ומעמידין [אותה] ביד זה האחרון. וחייב להחזיר לו הפירות שאכל. ואפילו בא על ידי הודאתו. דהלכתא כאביי ורבא דאמרי כיון דאודי אודי.
<h2>דף לג:</h2>
ותו התם, ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שנין אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי. ושם (ב)ההוא דא"ל מאי בעית בההיא ארעא (ו)אמר ליה מנך זבתנית ואכלתה שני חזקה ואייתי חד סהדא דאכלה תלת שנין. ומסקנא מ"ש רי"ף, דהיכא דליכא אפילו חד סהדא דאכל והוא אמר מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה והאי א"ל מגזל גזלתה מינאי ואכלתה שתי שנים, ישבע בעל הקרקע שלא מכרה ויחזיר לו הקרקע. אבל הפירות לא יחזיר, דהואיל ואין עדים שאכל שתי שנים אלא איהו הוא דקאמר אכלי שלש שנים ושלי אכלי ישבע שבועת היסת דליכא גביה לחבריה מידי מהני פירי דאכל. ומהדר ארעא ומיפטר מפירי. וה"ה היכא שיש ע"א שאכלה תלת שנין, אינו מחזיר הפירות, דעד זה כמי שאינו הוא, דלסיועיה הוא בא. אבל היכא שיש שני עדים שאכל פירות (משלש) [משני] [שנים], הדרא ארעא והדרי פירי, דשלא כדין אכלם. והיכא שיש עד אחד שאכלה שתי שנים, ג"כ חייב להחזיר הפירות, שהרי אינו מכחיש העד, ונמצא מחוייב שבועה על פי עד אחד ואינו יכול להשבע להכחיש העד שהרי מודה לו, ומשלם. וכ"כ ר"ם פרק אחרון של טוען ונטען. וה"ה היכא שהמחזיק בעצמו מודה שאכלה שתי שנים ולא יותר, (שיהא) חייב על פי הודאתו. דהואיל ואילו היו כאן שני עדים היו מחייבין אותו להחזיר הפירות, בהודאתו גם כן מיחייב. כדאמרינן בההוא מעשה דקריביה דהלכתא כרבא ואביי דאמרי דכיון דאודי אודי. ועל הודאתו החזיר הפירות. ואמרינן התם, אי טעין לפירות ירדתי נאמן, כשזה הביא עדים שאכל שתי שנים א"ל זה, "כן הוא ולפירות ירדתי" נאמן, ולא אמרינן ליה אחוי שטרך, דשטר אדפירי לא עבדי אינשי.
ובכל אלו החזקות שכתבנו, היכא שהביא המערער עדים שהיא שלו, ויצא הדין עמו לפי הדרכים שכתבנו, תחזור לו השדה ומוציאין מזה הפירות שאכל. ואין אומרים שמא שטר היה לו ואבד עד שיטעון הוא מעצמו. וכן האוכל שני חזקה מחמת שטר שיש בידו ונמצא בטל, בטלה החזקה, ותחזור השדה וכל הפירות לבעלים. כ"כ ר"ם פי"ד דטוען. וכבר כתבתיו למעלה.
וגרסינן התם, אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דנקיט מגלא ותובלא ואמר איזיל ואגזריה לדיקלא דפלניא דזבנה ניהלי מהימן. וכתב רבינו שמואל ובשבועה. דלא חציף איניש למגזר דיקלא דלאו דיליה, כלומר (די) [מי] שלקח קרדום וחבל ואמר הריני הולך לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי וכרת את הדקל ה"ז בחזקתו שאין אדם מעיז פניו וכורת אילן שאינו שלו. ואם טענו הבעלים שלא מכרו לו הדקל, נשבע הכורתו היסת שהוא שלו. כיון שנכרת הרי הוא כשאר מטלטלין. כ"כ הר"ם ז"ל פ"ט דטוען. וי"ג "ואגדריה" לשון לקיטתן של תמרים הוא זה. וכן היורד לשדה חבירו ואכל פירותיה שנה או שתים, וטוענין בעלי השדה שגזל [ו]אכל, ויש עדים שאכל, והיורד ואוכל טוען [כי] ברשות בעלים ירד, הרי האוכל נאמן, ונשבע היסת על כך. חזקה שאין אדם מעיז פניו ואוכל פירות שאינן שלו. ואע"פ שהקרקע בחזקת בעליה אין הפירות בחזקת הבעלים. שאין אדם מוכר פירות שדהו בשטר כדי שנאמר לזה הבא שטרך.
<h2>דף לד:</h2>
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, ואין לזה ראיות יותר מזה, או לשניהם ראיה זה כזה, אמר רב נחמן כל דאלים גבר. וזה הדין בין בקרקע בין במטלטלין המונחין ע"ג קרקע וזה אומר שלי וזה אומר שלי. אבל בדבר שהן אדוקין בו, הו"ל שניהם מוחזקים בו ויחלוקו. כדתנן [ב"מ ב' ע"א] שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה יחלוקו.
<h2>דף לה:</h2>
אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה באותה השדה שהיו חולקין השנים זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, אם בא אחד מן השוק והחזיק בה, אין מוציאין אותו מידו. פירוש אפילו בא בלא טענה, כי שמא שדה זו הפקר הוא. ודחה רב אשי, דודאי מוציאין אותה ממנו ומעמידין [אותה] בפני אלו שמתעצמין בה. ור"ם כתבו בפט"ו דטוען.
וגרסינן התם גבי חזקתן שלש שנים מיום ליום, אמר רבא ואי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה, שאין אדם עשוי שיקבל דורון משלו אבל ודאי מכרה, ולאלתר הוי חזקה. ואי טעין המערער לפירות הורדתיו כדין אריס נאמן, וה"מ בתוך שלש אבל אחר שלש, לא דאיבעי ליה למחויי, ומדלא מיחה איהו דאפסיד אנפשיה.
גרסינן התם, אמר רב יהודה הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי מה גוי אין חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר. וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ד דטוען, ותחזור השדה לבעלים בלא שום שבועה, שלא תקנו שבועה אלא לישראל. והראב"ד ז"ל לא הודה לו, אלא שאם מכרה לישראל [צריך] שישבע היסת (אפילו) [אע"פ] שבא מחמת הגוי ע"כ. ואמרינן התם [ל"ו ע"א], (ו)גוי וישראל הבא מחמת גוי [שאמר] קמי דידי זבנה (מ)גוי מיניה דישראל ומכרה לי הגוי, אמ' מהימן, מיגו דאי בעי אמר אנא זבנתה מינך. ודוקא היכא דאיכא ראיה דהאי [שדה] דתובע הוה, בזה בעינן שיהיה לו שטר לגוי מן המכירה. [אבל] לישראל הבא מחמת הגוי הויא לו חזקה בשטר. הא לאו הכי בעי. ומיהו בשטר אמרינן שיש לו חזקה וראיה לגוי, ולא אמרינן בכי הא שכפהו לכתוב השטר. דבסתם גוי לא אמרינן זה אלא דוקא לגבי סיקריקון. דהא אפילו מלמחות בו לגמרי אין מתייראין, דבחזקת ארבעים שנה הבא מחמתו יש לו חזקה ובלא שטר, וכדאמרינן [להלן נ"ה ע"א] דאריסא דפרסאי עד ארבעין שנין. וכ"כ הראב"ד ז"ל. וכתב רבינו חננאל ז"ל שאם אמר הישראל הבא מחמת הגוי לדידי יהב גוי שטרא דזביני דזבנה ניהליה ישראל ואזדהרי בה, וכיון שעברו שלש שנים לא אזדהרי בה, נאמן, מיגו דאי בעי אמר מנך זבנתה ואכלתה שני חזקה ע"כ. ובטוען שהיה מכיר חתימת העדים אי נמי כשהיה השטר מקויים. והילכך ישראל דזבן ארעא מגוי איבעי ליה לבעל הקרקע למחות, שמא יטעון כך. כ"כ רבינו הרשב"א ז"ל.
<h2>דף לו.</h2>
ושם, אכלה ערלה הויא חזקה. תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה. כך גריס רבינו חננאל ז"ל ופירש שאכל הזמורות. דהואיל ונהנה בזמורות הויא חזקה. והרמב"ם ז"ל סובר דאכל בפירות עצמן. וקאמר דאכילה דאיסורא הויא חזקה. ומאן דגריס "אינה חזקה" אין גרסתו נכונה. והראב"ד תפס לו הפירוש שאכל הזמורות, אבל של איסור אינה חזקה. אכלה שחת לא הויא חזקה. אמר רבא ואי קאי בצואר דמחוזא הויא חזקה. הילכך במקום שדרכן שזורעין לשחת מפני שדמיו יקרין הויא חזקה. אמר רב נחמן תפתיחא לא הוי חזקה. פירש רבינו חננאל שדה שלא נחרש אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונתבקעה כגון פתחי חרישה, וזרעה בה, כגון (ושי) זו לא הויא חזקה. ורבינו האיי ז"ל פירש, והיו פתחי צינורי המים לתקן השדה. כדכתיב [ישעיה כ"ח] יפתח וישדד אדמתו. לא הויא חזקה, לפי שאין הנאה למחזיק באותה עבודה, כי אע"פ (שנתנה) [שנהנה] הקרקע הואיל ולא נהנה מאותה עבודה לא הויא חזקה. כדאמרינן [ע"ב] ניר לא הויא חזקה. אפיק כורא ועייל כורא לא הויא חזקה. כלומר זרע כור ואסף כור לא הויא חזקה שהרי לא נהנה. ושם, אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דאחזיק מאגודא ולבר לא הויא חזקה מ"ט מימר אמר מאי דזרע נמי ערדי אכלי ליה. פירוש, שדה המוקפת גדר, ובא זה המחזיק וזרע חוץ לגדר ונהנה בכל מקום שאינו שמור, אע"פ שאכלו ג"ש רצופות לא הויא חזקה, מפני שיכול בעל השדה לטעון כיון שראיתי שזורע במקום מופקר לא חששתי למחות בו. אמרתי כל מה שזורע חית השדה תאכלנו. וזה הדין לכל זורע במקום שאינו שמור אלא רגל כל אדם מצויין בו.
ויש שאין להם חזקה מתוך שידם תקיפה והעם יראים למחות בהן, כגון ראשי גליות והגזלנים והגוי, מפני שהן בעלי זרוע. ואמרינן התם, הני דבי ריש גלותא לא מחזקי [בן] ולא מחזיקינן בהו. והטעם מפני שהיה בהם כח לרדות את העם, [לכך] אין הבעלים מוחין בידם. וכן אחרים אין מחזיקין בנכסיהם. כי מפני שידם תקיפה על שאר העם, וכל זמן שירצו מסלקין אותו ממנה אין מוחין. אבל נשבעין היסת שלא מכרו ולא נתנו. ואם הם החזיקו בנכסי אחד וטען האחד שלא מכר, נשבע שלא מכר ולא נתן.
ובפרק חזקת הבתים גרסינן, קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה. ואמרינן פשיטא. ואמרינן לא צריכא דאית ליה אימא, מהו דתימא אימיה אנשיתיה קמ"ל אימא לא מנשי ברא.
<h2>דף לו:</h2>
ושם, ניר לא הוי חזקה. והכי הילכתא, דהואיל ולא נהנה לא רצה זה למחות.
והתם אמרינן מדרבי ישמעאל [שמעינן] היו בשדה אילן שלשים אילנות בתוך שלש סאים ואכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו החזיק בכולם. והוא שהיו עשרה שאכל מפוזרין בכל השדה. והוא שלא הוציאו שאר האילנות [פירות]. אבל הוציאו ולא אכל לא הויא חזקה, דיאמר המערער משראיתי שלא אכל לא מחיתי, ולא החזיק אלא במה שאכל כ"כ ר"ם. ואמרינן בגמרא [ו]הוא דבזע בזועי. פירוש אפילו לא הוציאו בהדי הדדי כי הוי חזקה אלו לאלו במפוזרים בכל השדה. אבל אינן מפוזרין לא הוי חזקה אלא לאותו קצת. ורמב"ם ז"ל פירש, בד"א כשאכל מקצת פירות ובזזו העם שאר הפירות, אבל אם הניח פירותיהן עליהן הואיל ואכלו אילן מכאן ואילן מכאן מכל השדה, החזיק בכל השדה אע"פ שלא אסף כל הפירות. והראב"ד ז"ל לא נראה לו זה הפירוש. ואם תשאל היאך אפשר שהוציאו מקצת האילנות ולא הוציאו האחרים. כי רבינו חננאל ז"ל פירש בבנות שוח דמשעת חניטתן עד שעת לקיטתן שלש שנים, ומיירי בשהאחד יש לו שלש שנים מחניטתו והאחד שתי שנים והשלישי שנה אחת.
<h2>דף לז.</h2>
ושם, זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע. והילכתא כרב פפא. כלומר זה החזיק באילנות, ואכל פירותיהן. וזה החזיק בקרקע, וזרעה ואכל פירותיה. וכל אחד טוען שהכל שלו והוא לקחו. הדין הוא שזה שהחזיק באילנות ואכלן ג"ש יש לו האילנות והקרקע שצריכין לו. והוא כמלא האורה וסלו חוצה [לו] לכל אילן ואילן. וזה שהחזיק בקרקע יש לו שאר הקרקע.
<h2>דף לח.</h2>
תנן התם, שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל, היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה, אינה חזקה, עד שיהא עמו במדינה. אוקימנא למתניתין דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, כמו שכתבנו, ומתוך כך כל שאינו מוחה הפסיד והחזיק האוכל. ומתניתין דקתני לא הויא מחאה עד שיהא עמו במדינה והמחזיק לא החזיק, בשעת חירום שנו שאין הולכי דרכים מצויין. והילכך אם היתה מלחמה ושיבוש הדרכים בין המקום שאוכל המחזיק ובין המקום שדר בו המערער, אפילו אכלה האוכל כמה שנים לא הויא חזקה, מפני שיכול לומר המערער לא ידעתי שזה משתמש בשלי.
<h2>דף לח:</h2>
אמרינן התם, אמר רבא אין מחזיקין בנכסי בורח. ואוקימנא בבורח מחמת נפשות, שהמלך רוצה להמיתו והוא מתירא מלגלות עצמו פן ירדפו אחריו. אבל הבורח מחמת ממון, שהיה חייב לאחרים, מחזיקין בנכסיו, שהיה לו למחות. והבורח מחמת ממון, אע"פ שמיחה בפני ב"א שאין יכולין לומר לו, הויא מחאה, דחברך חברא אית ליה. כן דעת רי"ף ז"ל.
ויתבאר עתה עניני המחאה. ראובן אכל שדה במדינה זו ושמעון המערער היה במדינה אחרת, צריך ראובן למחות. [ל"ט ע"ב] ואמר רבא מחאה בפני שנים ואצ"ל כתובו וכותבין אע"פ שלא אמר להן כתובו. ואין ראובן יכול לטעון ולומר הייתי במדינה (דחזקה) [רחוקה], ולא שמעתי ששמעון מיחה בי, ומתוך כך לא נזהרתי בשטרי, שהרי אמרו חברך חברא אית ליה, וחזקה שהגיע אליך הדבר, והיה לך ליזהר בשטרך. היכי דמי מחאה אמר רב זביד אמר פלוני גזלן הוא אינה מחאה, כי לא חשש האחר בזה, שאומר שמא חרף אותו בלבד. אבל אמר פלוני גזלן הוא ולמחר אתבענו לדין הויא מחאה. וכל זה במחאה דגזלנותא, אבל במי שאוכל שדה במשכונה או בשכירות לא בעינן [לומר כן], אלא אם ירצה בעל הקרקע למחות שיאמר פלוני אוכל קרקע שלי בתורת משכונה או בשכירות ולמחר אסלקנו ואם יטעון דבר אני תובע אותו בדין, בזה די. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"א דטוען.
<h2>דף לט.</h2>
ואם אמר המוחה "לא תימרו ליה" הויא מחאה, כדרב פפא דאמר ליה לדידיה [לא תימרו ליה] לאחריני אמרו ליה, וחברך חברא אית ליה. וכן אם אמרו מעצמן מחאה זו "לא נאמר אליו", אעפ"כ הויא מחאה, כדרב פפא דאמר "לדידיה לא אמרינן ליה לאחריני אמרינן ליה". אבל אם אמר להו "לא תפיקו לכו שותא", כלומר לא תוציאו דבר זה מפיכם, אין זו מחאה. אבל אם אמרו מעצמן "אין דבר יוצא מפינו" הויא מחאה, כדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה, כלומר כל דבר שאין אדם מצווה עליו אומרו שלא בכוונה.
<h2>דף לט:</h2>
אמר רשב"ל משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. ואמר רב כיון שמחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות בכל שנה ושנה. אבל מ"מ צריך שימחה בסוף השלש, שאם מיחה בראשונה ולא מיחה בסוף כל שלש אינו (צריך) [מועיל] עוד. ולקמן [ל' ע"ב] אכתוב בע"ה, דוקא כשהמערער טוען עם המחזיק, כמו שתמצא לקמן. אבל אם מיחה ועמד ג"ש גמורות בלא מחאה, אינה מחאה.
<h2>דף מא.</h2>
ותו התם בפרק חזקת הבתים, רב ענן שקל בדקא בארעא. פירוש באו מים ושטף המיצר שהיה בינו ובין חבירו. אזל אהדר גודא בארעא דחבריה. כלומר חזר ועשה כותל והכניסו בחלק חבירו. ובא הדין לפני רב נחמן, ואמר שיחזור. א"ל רב ענן והא אחזיקי לי, כלומר כי אחר שידע שנכנס בשל חבירו קנאו ממנו בזו החזקה בפניו, והואיל ויש עדים בזו החזקה [ודאי] שהוא נאמן במה שאומר שקנאו ממנו. וא"ל כי זו החזקה שהוא לאלתר אע"פ שהיא בפניו אינה חזקה. וטען עוד רב ענן והא אחיל לי דאתא וסייע עמי, כלומר ויש לי מזה עדים. וא"ל מחילה בטעות הואי ואינה מחילה. שמענו מזה שאם ידע האיש ההוא במה שנכנס רב ענן לתוך שדהו ובא וסייע עמו, דהויא מחילה. וכתב רבינו ז"ל כי הטעם, הואיל והוטלה המחיצה על שניהם אין אדם מפסיד את שלו, ועוד שמוציא מעותיו לסייע במחיצה ויאמר כי דרך השטאה היה. מה שאין [כן] בפותח חלון בחצר חבירו במעמד חבירו, שאע"פ שמסייע לו יכול לומר שהוא משטה בו, הואיל ואינו מוציא מעות בו, ואינו עושה אלא כי אחר שיגע חבירו שיביאנו לדין, ומשטה בו.
<h2>דף מא:</h2>
ותו התם, ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין, אתא מרי דביתא אשכחיה, אמר ליה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מפלניא זבנתה דזבנה מינך אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אית לך סהדי דדר ביה ההוא מקמך. כלומר אותו שאתה אומר שמכרה לך. אפילו חד יומא. מוקמי לך בידך, כלומר הואיל ואתה אומר שאותו שמכרה לך לקחה ממנו, אם אתה מאמת דבריך שתביא עדים שדר בו המוכר (לה) [לך] אפילו חד יומא, נמצא שאתה בא מכחו וחזקתך הויא חזקה, ושוב לא תצטרך להביא עדים שאותו שמכרה לך לקחה מבעליו. וטוענין ללוקח ואמרינן דאי אמר זה המחזיק "קמאי דידי זבנה מינך" הוי מהימן מגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך. והכין הלכתא. ואמר רבא כותיה דר' חייא מסתברא, דקתני הבא מחמת ירושה א"צ טענה, טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי שדר בו אביו יום אחד, וכן הלכתא. והיכא שאמר זה קמאי דידי דר ביה ההוא מוכר יום אחד לא מהימן, דלא מהימן אלא היכא דאמר קמאי דידי זבנה מיניה, דאם [כן] הוה ליה לרבא למימר דבההיא קיימינן. נמצא שלמדנו גם כן כי הבן שירש מאביו ואכלה שלש שנים בשופי א"צ שום טענה, אלא מכיון שהביא ראיה שאביו דר בו יום אחד [די]. ואם לא הביא עדות זו מוציאין הקרקע מידו. ואם הביא זה הבן ראיה שאביו נראה בו והיה הולך שם, אינה ראיה. דשמא בא לבקר אותה ולא קנאה. אלא צריך להביא ראיה שדר בו אביו אפילו יום אחד או נשתמש בה בשדה. דהלכתא כרבא דאמר דנראה אינה ראיה. וכתבו הר"ם פרק י"ד דטוען. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל שאם הביא הבן ראיה שאביו (נראה) [נרה], הרי היא בחזקת שלקחה. שאין אדם עשוי לחרוש קרקע אא"כ לקחה. וכל (שנראה) [שנרה] אביו, או הראשון שמכרה לזה, והחזיק בה זה הבן או הלוקח ג"ש, ה"ז חזקה. ואע"פ שלא כנס הראשון מפירותיה. שהרי התחיל הראשון להחזיק, וזה בא אחריו ומכחו והחזיק.
גרסינן בפרק לא יחפור, זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח. ויש מי שאומר דכשם שאין טוענין ללוקח וליורש עד שנדע דמי שמכרה או הוריש יכול למכור ולהוריש, כמו שאמרו [מ"א ע"ב] שיביא ראיה שדר בו יום אחד המוכר או המוריש, כך אין מחזיקין את היורש ואת הלוקח בחזקת יורש ולוקח בענין זה עד שיביא ראיה שהוא לוקח או יורש. שאע"פ שהביא עדים כי המוכר או המוריש דר ביה חד יומא צריך להביא עדים שהוא לוקח או יורש. הא לאו הכי לא טענינן עלייהו ויטענו הם לעצמם. דטוענין ליורש וללוקח אמרו, דמשמע שהוא ידוע שהם יורש ולוקח. והבא מחמת ירושה, משמע שהוא יורש [ודאי]. וזה כשבאין לומר שלקחוהו מאחר שלקח מן המערער, כדאמרינן דבעי למיתי ראיה שדר ביה הראשון יום אחד, אבל אילו באים מכח טענתם, שמחזיקין בקרקע וטוענין שלקחו מזה נאמנים כפי טענתם. ורמב"ן ז"ל חולק בעיקר הדין, ואמר המחזיק במטלטלין יוכיח, שאע"פ שיש עדים לזה שהיו שלו וזה טוען מפלוני לקחתים נאמן וטוענין לו "אתה מכרתם לראשון". וכן מבואר בפרק הגוזל ומאכיל [קי"ד ע"ב]. וגם זה שהחזיק שני חזקה כיוצא בו. כן כתב רבינו ז"ל בשמו.
גרסינן בההוא פרקא, שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר, כי היכי דליהוי להו קלא, דלשמע מרי דארעא. ואי לא מיחה הויא חזקה. ואע"ג דלא אכלה כל חד מהני שלשה לקוחות אלא חדא שתא הרי אלו מצטרפין והויא חזקה על מרי דארעא. אבל שלא בשטר אינה חזקה. שיכול לומר, כיון שלא עמד בה איש אחד שלש שנים לא מחיתי.
<h2>דף מב.</h2>
ושם, אכלה האב שנה והבן שתים, האב שתים והבן שנה, האב שנה והבן שנה והלוקח שנה, ה"ז חזקה. והוא שלקח בשטר. וי"מ דאכילת הבן דאמרינן דהויא חזקה, דוקא בבן גדול, דאילו בקטן לאו בר מחויי ביה הוא, דהא לאו בר אזדהורי בשטר הוא, וכל שאינו בר מחאה אין לו חזקה, דחזקה מכח מחאה קא אתיא. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בבן קטן עלתה לו חזקה, דדיני טענת המערער שיאמר בשביל שהיה קטן לא מחיתי [אינה טענה]. ועוד דאם כן לקטן תצריכנו לאיזדהורי בשטרו יותר משלש ומקולתו יבוא לידי חומרא. וכן דעת רבינו הרשב"א ז"ל. ושם, אכלה זה המחזיק שנה בפני האב, שהיה בעל השדה, ובפני בנו הגדול שתים, או בפני האב שתים ובפני הבן שנה, או בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שלקח מהבן שנה ה"ז חזקה. וא"ת הואיל ומכרה הבן היאך הויא חזקה לזה, דהואיל ומכרה אין מחאה גדולה מזו, וזה המחזיק היה לו ליזהר בשטרו. הא אוקימנא לה התם כשזה הבן מכר קרקע זו בכלל שדותיו, שזה המחזיק לא הכיר במכירה ולכך לא נזהר בשטרו. אבל אם מכרה הבן לשדה זו בפני עצמה לא הויא חזקה דאין לך מחאה גדולה מזו. מהא דאמרינן דמכרה הבן בכלל שדותיו, יש לי ראייה דהמוכר שדותיו אינו צריך לפרוט שדה פלוני ופלוני, דאם אתה אומר כן הא פרט, ולמה לא מיחה זה. וכן ראייה מנכסי דבר סיסין [לעיל ל' ע"א].
אין מחזקינן בנכסי חרש שוטה וקטן ואכילת שדותיהן אינה ראיה, שאין יודעין למחות. וכן הם שהחזיקו בקרקע של אחרים אין אכילתם ראיה, שאין להם טענה כדי שתעמוד הקרקע בידן, אלא תחזור לבעלים. פי"ד דטוען כתבו הר"ם ז"ל. ולמעלה כתבתי דעת הרמב"ן ז"ל ודעתו של הרב ר' שלמה רבינו ז"ל בקטן המחזיק אם אכילתו אכילה.
ואמרינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה, אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל, כגון שאכלה בפני הקטן שנה ואחר שהגדיל אכלה שתים וטען אתה מכרתה לי או נתתה לי אינו כלום עד שיאכל שלש שנים רצופות אחר שהגדיל. כן דעת הר"ם בפרק י"ד דטוען. והראב"ד ז"ל [סובר] דאפילו החזיק שלש שנים אחר שהגדיל, כיון שהחזקה לא היתה בחיי האב, לא החזיק כלל. וכן כתבה רבינו הרשב"א ז"ל שם.
גרסינן בפרק חזקת הבתים, גבי אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שנה וכו', וכתבתיה למעלה, דאמרינן מתוך משא ומתן של הלכה דאי זבנה המוכר השדה בפני עצמה ולא בכלל שדותיו, כיון דאית ליה קלא, אין לך מחאה גדולה מזו, (ד)שמעינן מהכא דהמוכר שדהו בפני עדים אין לך מחאה גדולה מזו. דמכירה בעדים קלא אית לה. וכן כתב רבינו הרשב"א ז"ל.
תנן התם, האומנין והשותפין והאריסין והאפטרופין אין להם חזקה, אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב. בד"א במחזיק, אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהו ה"ז חזקה. וכל אלו אע"פ שאכלו הקרקע שלש שנים אין חזקתן חזקה. והטעם, שכל אלו אין מקפידין זה על זה, ולפיכך לא מיחו בהם, ותחזור הקרקע לבעלים שהביאו ראיה שהיתה שלהם, וישבע היסת שלא מכרו. ואמרינן, אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה, ואוקימנא כשיש בה דין חלוקה וקא נחית לכולה ואכיל לה שלש ולא מיחה בו שותפו. אבל אין בה דין חלוקה שותף אין לו חזקה. האומנין כיצד מי שהיה אומן באותה שדה ובונה בה ומתקן בה שנים רבות אין (להם) [לו] חזקה. ירדו מאומנותן יש (לו) [להם] חזקה. האריסין, כגון שהיה אריס לאביו של בעל השדה או לאנשי משפחתו. שכיון שהוא אריס של בתי אבות אין הבעלים ממחין בידו. אבל אם זה הוא שנעשה אריס מתחלה, ואכלה כולה שני חזקה, מעמידין אותה בידו, (ואמאי) [דאמאי] לא מיחה. ואמרינן, אריס של בתי אבות שהוריד אריסין (מ)תחתיו יש לו חזקה. שאין מורידין אריסין לנכסיהן והן שותקין. אבל אם חלק לאריסין אחרים שהיו בה אין לו חזקה, שמא ממונה על האריסין עשו אותו. והאריס שירד מאריסותו ואכלה שלש שנים אחר שירד החזיק. האפטרופין בין אפטרופוס על שדה זו בין אפטרופוס על שאר נכסים בין שמינוהו ב"ד בין שמינהו אבי יתומים וגדלו היתומים והניחו אותם בין שמינה (אותם) [אדם] אפטרופין על הוצאתו והכנסתו, הואיל והיו משתמשין ברשות, אין להם חזקה. עברו האפטרופין מן האפטרופסות ואכלו שלש שנים אחרות אחר שעברו החזיקו. וי"מ דאפטרופסות דאמרי הכא שמינהו על ביתו כמו פקיד, דאילו באפטרופוס של יתומים פשיטא דאין לו חזקה, דהא קטן לאו בר מחאה הוא, ואין מחזיקין בנכסי קטן. וכל אלו כשטען ראובן שאכל שדה שמעון שני חזקה ולקחה ממנו, ובא שמעון וטען שהיא ידועה לו, והביא עדים לדבריו, וגם הביא [עדים] שראובן זה היה שותפו או אריסו או אפטרופוס שלו, ומפני זה לא מיחה. בכל אלו תחזור השדה לשמעון וישבע היסת שלא מכר ולא נתן. אבל אם לא הביא שמעון ראיה שראובן היה שותף או אריס, אלא ראובן הודה מעצמו ואמר הן הוא שותפו, ה"ז נאמן כשאר כל אדם. כ"כ ר"ם פי"ג דטוען. האיש שאכל נכסי אשתו שני חזקה, והנכסים הם נכסי מלוג, והתנה עמה שאין לו פירות, ואחר כן אכל ובנה והרס ועשה כל מה שעשה, והאשה שאכלה פירות נכסי בעלה ונשתמשה בהן לחפצה כמה שנים, אע"פ שייחד לה שדה למזונותיה ואכלה שדות אחרות, אין אכילתן ראיה. והבן שהוא סמוך על שולחן אביו, אם אכל נכסי אביו שני חזקה, והאב שהוא אוכל נכסי הבן הסמוך עליו [ואכל] שני חזקה, אין אכילתן ראיה. דכל אלו אין מקפידין זה על זה. אבל בן שפירש מאביו ואשה שנתגרשה אפילו ספק גירושין הרי הן כשאר בני אדם ואכילתן אכילה דקפדין הן. וגרסינן התם [מ"ז ע"ב], וכולן אע"פ שאין להם חזקה אם הביאו ראיה שמכרן להם או נתנן ראייתן ראיה.
גרסינן התם, כל חזקה שאין עמה טענה, כגון הנותן מתנה לחבירו והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר, דלמקני בעלמא דקא בעי, כיון שנעל וגדר ופרץ כל שהו בפניו הויא חזקה. ובע"ה בענין הקניות נכתוב זה.
<h2>דף מז.</h2>
ובן האומן ובן האריס ובן האפטרופוס שאכלו שני חזקה, אם טענו שהבעלים מכרו להן או נתנו להן יש להן חזקה. ואם טענו שהיא ירושה להם מאבותם שאכלו שני חזקה אין להם חזקה. ואם העידו עדים שהודו לאביהם שמכרוה להם או נתנוה מעמידים השדה בידם. ויש גורסין "ואם אמרו בפנינו הודה (לא) חזקתם חזקה". פירוש, אם בן האומן או בן האריס או בן האפטרופוס אומרים "בפנינו הודה" הוי חזקה. דאי איכא עדים פשיטא. דאפילו אומן ואריס כבר אמרנו שאם הביאו ראיה ראייתם [ראיה]. ובא להשמיענו כי אלו הבנים שאמרנו שאע"פ שלא היתה ההודאה אלא בפניהם מהניא, ולא תלינן בהשטאה, הואיל ומחזיקין ואוכלין. כ"כ ה"ר יונה ז"ל.
הגזלן. מי שהוחזק גזלן על שדה זו, כגון שגזלה ויצאה מתחת ידו בב"ד, ועכשיו ראינוה תחת ידו, אין לו בה חזקה, שהרי הוחזק גזלן עליה וחומדה וגוזלה. או מי שהוחזקו שהן הורגין נפשות על עסקי ממון, אע"פ שאכל שדה זו כמה שנים, לא החזיק, ותחזור השדה לבעלים. [ע"ב] והגזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה, ואין מעמידין שדה בידו. ואע"פ שהביא עדים שהודה לו בעל הקרקע שמכר לו, מחמת היראה הודה. ואם הביא עדים שמנה לו הדמים בפניהם מחזיר בעל הקרקע את הדמים, כדאמרינן קרקע אין לו מעות יש לו. [ע"א] ובן הגזלן, אע"פ שהביא ראיה שהודה בעל הקרקע לאביו שמכרה, אינה ראיה. כדאמרינן דאי לא דאודי הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. אבל בן בן הגזלן יש לו חזקה, כדאמר רבי יוחנן בן גזלן אין לו חזקה בן בן גזלן יש לו חזקה וכגון שבא בטענת אביו. ופעמים שאפילו בן בן גזלן אין לו חזקה. ואוקימנא כגון שבא בטענת אבי אביו הגזלן.
<h2>דף נא.</h2>
ואמרינן התם, דייני גולה אמרי מחזיקין בנכסי אשת איש. ואוקימנא כדרב יוסף דאמר אשת איש צריכה למחות באחר, כגון שאכלה המחזיק מקצת שני חזקה בחיי הבעל ושלש שנים אחר מיתת הבעל, וטען כי הבעל והיא מכרו לו השדה, חזקתו חזקה. דמיגו דמצי למיטען מינך זבינתה, שהרי אכלה ג"ש אחר מיתת הבעל ולא (מיחה) [מיחת] בו, כי אמר נמי את ובעליך מכרו אותה לי נאמן. אבל אם אכלה כמה שנים בחיי הבעל, ואחר מיתתו לא אכלה שני חזקה, אין חזקתו חזקה. והר"ם ז"ל כתב אלו הענינים פרק י"ד דטוען ונטען.
<h2>דף נד:</h2>
גרסינן בפרק חזקת הבתים, אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי גוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן. פירוש קרקע הגוי שמכרו לישראל וקבל הדמים ממנו ועדיין לא נכתב שטר המכר הרי הן כהפקר, שאם קדם ישראל אחר והחזיק בהן קנה [אותם] כאילו הם נכסי הגר שמת. מ"ט גוי מכי מטי זוזי לידיה אסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטי שטר לידיה וכו'. ופירש רבינו שמואל דשני אינו חייב להשיב המעות [אל] הראשון, שאם כן אין לו כמדבר, כלומר הפקר. שהרי נותן מעות. ודעת רבינו האיי גאון ז"ל בשער י"ד של מקח וממכר אינו כן, אלא שחייב להחזיר הדמים ללוקח ראשון. וכן דעת הרמב"ן ז"ל משום דבזוזי דהאי ראשון מסתלק ליה גוי ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני. ומיהו אחריותו על הגוי המוכר ולא על ישראל זה שלקח ראשון. וכ"כ רבינו ז"ל בשם רבו משם הר"י בר' אברהם ז"ל מעות של ראשון (כמו) [דמו] למשכונה והרי הוא כזוכה בשעת מתן מעות (כשדה במשכונה) [בשדה המשכונה] וכאותה ששנינו פרק שור שנגח [מ"ט ע"ב], משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל והחזיק בו, זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר. שלא מחמת שנעשו נכסי הגר כהפקר פקע זכות משכונו של זה. ומדברי רבינו חננאל ז"ל (אמרו) [נראה] שאילו החזיק ראשון קודם השטר דקני. וכן דעת רמב"ם ז"ל בספר קנין בהלכות זכייה בפרק ראשון, שכתב גוי שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה או בדמים. אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותה לישראל אלא בשטר, שאין דעתו סומכת אלא בשטר. לפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן דמים וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה האחרון, ונותן לראשון את הדמים, מפני שהגוי מעת שלקח את הדמים סילק רשותו וכו' ע"כ. והגוי הזה הכותב שטר לישראל אומרין [המפרשים] שיכתוב השטר קודם שיתן לו הדמים. דאי נתן לו הדמים וכתב לו השטר והחזיק אחר קנה האחר. דהואיל וגוי מכי קבל דמים איסתלק ליה הוי ליה כגוי אחר הכותב שטר בשדה שאינה שלו, דמכי אסתלק ליה הוי הפקר.
וכתב רבינו שמואל ז"ל, וזה המחזיק בקרקע זו שנתן ישראל המעות לגוי נקרא רשע, כדאמרינן [קידושין נ"ט ע"א] המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע. והכל מודים בזה, כפי מה שאמרנו שחייב להחזיר המעות לראשון. ועל זה נקרא רשע דמה לו ליקח זה, אחר שנותן מעות וימצא כמה שדות. אבל לדעת רבינו שמואל שהיה אומר לא יחזיר המעות לראשון אמאי נקרא רשע, והרי הוא כמוצא מציאה. ואמרינן בגמרא דהא דאמרינן דהמחזיק בו זכה בו, אי איכא הורמנא דמלכא עבדינן כמשפט המלך, דדינא דמלכותא דינא. והילכך אם משפט המלך שלא יזכה בקרקע אלא מי שיכתוב שטר או הנותן דמים, כן ינהגו על פי המלך.
<h2>דף נז.</h2>
תנן התם, אלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמה בחצר ומעמיד תנור וכירים וריחים ומגדל תרנגולין ונותן זבלו אינה חזקה. ואוקימנא לה בשותפין דלא קפדי אהעמדה כדי ביניהן. אבל בבני אדם דעלמא הויא חזקה באלו אם החזיק בהם ג"ש ביום ובלילה וטען שנתנו לו או מכרו לו. ובשותפין אם עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה וכן לתנור ולכירים ולריחים והכניס תרנגולין לתוך הבית [או] עשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה ה"ז חזקה.
<h2>דף קסט:</h2>
הבא לידון בשטר ובחזקה, כגון שהביא המערער עדים שהיתה של אבותיו וזה המחזיק בא בשטר שלקחה ממנו והביא עדים שאכלה שני חזקה, נדון בשטר ובחזקה, כלומר בתחלה אומרים לו קיים שטרך. אם נתקיים מוטב וידון בשטר. ואם לא יוכל לקיימו סומכין על עידי חזקה. וכתב הר"ם פט"ו דטוען, וישבע היסת שלקח.
